​

24/11/2009

 

כתבה - יונה לוי גרוסמן 

כאן,
במקום הזה,
ליד פיצול הקרקע המיוחד הזה,
קשה לראות.
ניצב ביתי הלבן.
כשאני מציצה מבעד לחלון
יש לי מסגרת של מקום
אליו אני מתעוררת.
כשאני פותחת את הדלת
נעלמות כל המסגרות
והמקום בולע אותי,
את ביתי
ואת זמני אל קרבו.
בערב כשהחושך משתלט על הכול,
אני נכנסת אל ביתי היצוק בטון ומלט,
קירותיו איטונג מבודד וריצפתו פלחי שיש איטלקי.
אני מתעטפת בריבוע קטן
שאת מידותיו מסוגלת אני לספור.
כאן במקום הזה,
גם אברהם נטע פעם את אוהלו
ובעלות החמה,
סביר להניח,
דורכות רגלי לעיתים
על פיסות קרקע ואבן הזוכרות את מגע רגלו.
ולאחר שניסה כוחו בספירת הכוכבים, אין-סוף
היה הוא נכנס להתעטף במשולש הקטן שלו
שאת מידותיו מסוגל היה להעמיס על כתפו.
כאן במקום הזה,
בגלגולי הקודם הייתי שרה
שנים ליטפתי את מראות אברהם
כשדמעותי רחצו את כפות ידיו
ומתתי,
עת בני יחידי,
שהודות לו צחקתי,
נלקח אל העקדה.
כאן, במקום הזה,
בנקודה הקטנה הזו ממש,
ליד פיצול הקרקע המיוחד הזה
קשה,
קשה לראות.